אילן לובודה 514874
החיל הכללי unit of fallen סגן
החיל הכללי

אילן לובודה

בן מילה וולדיסלב

נפטר לאחר השירות ביום
נפטר לאחר השירות ביום כ"ב בחשון תשנ"ז
4.11.1996

בן 36 בפטירתו

סיפור חייו


בן מלכה (מילה) וולדיסלב. נולד בתש"כ (1960) בקריית אונו. אח צעיר לגדי.

גדל והתחנך בעירו. מילדות גילה אהבה עזה לטבע ולבעלי חיים, ובעיקר לזוחלים, רמשים וחרקים. "עוד לפני בית הספר הוא שיחק עם הנמלים," סיפרה אימו. "היה יכול שעות לשבת ולהסתכל על העבודה שלהן."

עם סיום לימודיו היסודיים המשיך אילן לחטיבת הביניים ולתיכון "בן-צבי". זכור כילד וכנער חייכן, עליז וחברותי, מצחיק ומשובב נפש, שמתחבר בקלות עם כל אדם. "אי אפשר היה לא להתחבר אליו," סיפרו חבריו, "הוא היה סוחף. הייתה בו סוג של נחמדות לא אופיינית לגיל ההתבגרות." אישיותו החיננית זיכתה אותו באהבת המורות ובציונים טובים, הגם שלא השקיע בלימודים יותר מדי. גם בקרב הבנות רשם הצלחה מסחררת, למגינת ליבם של הבנים.

בן שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושירת שירות קרבי בנח"ל. ב-30 באפריל 1979 עלה עם חבריו לגרעין "עמק" לגליל, להיאחזות הנח"ל אֶשְׁחָר. לימים שונה שם ההיאחזות לאֶשְׁבָּל (כיום – קיבוץ בתחומי המועצה האזורית משגב). בהמשך מונה למפקד המדרשה החקלאית-חינוכית של הנח"ל שאותה הפך לממלכתו המשגשגת והמכילה מגוון של חיילים ועולים חדשים. המכתבים שכתב בתקופה ההיא לחבריו תובלו תמיד בבדיחות ושיקפו את עליזותו ואת השמחה על הקרבה לטבע.

במהלך שירותו יצא לקורס קצינים וסיימו בהצלחה.

במלחמת לבנון הראשונה, שהחלה ביוני 1982, נפצע פציעה קשה. אחרי אשפוז ושיקום הוכר כנכה צה"ל.

אילן השתחרר מהצבא בדרגת סגן, החל ללמוד באוניברסיטת בר-אילן ביולוגיה והתמחה בזואולוגיה. כסטודנט יצא לסיורי שטח, ובמהרה הפך למדריך. "ראיתי שהבחור יודע לתפוס כל דבר," סיפר נוח רוטרי, מורו וחברו ומארגן הטיולים, "כל זוחל. היה זריז, בעל יכולת לכידה שאין שנייה לה. ראיתי שיש לו ידע ואהבה לבעלי חיים." ואכן, יציאה עם אילן לטיול או לסיור בטבע הייתה תמיד בגדר חוויה בלתי נשכחת; שום לטאה לא חמקה מתחת ידו, כל חיפושית או עקרב זכו ליחס אישי ואוהד. "הוא לימד אותנו איך מרימים אבן ומסתכלים מה יש מתחתיה," נזכרים החברים. "היינו מתחילים להרים אבנים ולראות איזה סוג של חרקים נמצאים שם, ופתאום הוא היה מתחיל להרצות על מה זה ומאיפה זה בא, ובסוף משחרר אותם בעדינות."

גם במישור הרומנטי לא שקט אילן על השמרים, וכמעט אף פעם לא היה לבד. הרעיון להפגישו עם רותי, לימים רעייתו ואם ילדיו, נולד כבדיחה של חברים משותפים והובטח לו כפרס תמורת עזרתו בשיפוץ וסיוד הדירה שלהם. "חשבנו שזה יהיה נורא מצחיק להכיר לאילן המבדח מישהי מאוד רצינית ומיושבת בדעתה," סיפר רפי. "חשבנו שתהיה לנו בדיחה לכל החיים." אלא שהבדיחה הפכה לסיפור אהבה מהסרטים, והמחזר הלוהט וחדור המשימה נודע בקריית אונו כמחסל סדרתי של גינות הוורדים ביישוב, היות שלכל פגישה הגיע עם פרח. "היה בו קסם גדול מאוד," הודתה רותי, "כל פגישה הייתה מדהימה. כמו סערה. זה היה בלתי נמנע שבתום שלושה חודשים הוא יציע לי נישואים."

ביום חתונתם היה אילן המאושר באדם. "כמו סיפור אגדה שהתממש, כמו ילד שהשיג את כל מה שהתאווה לו," תיארה חברת המשפחה. באותה תקופה הוציא קבוצות לטיולים בקניה, והתגלה כאיש ארגון מן המעלה הראשונה. "הוא עבד בלי הפסקה, עשרים וארבע שעות ביממה," העידה רעייתו, שיצאה עימו לאחד המסעות. "רצה שלכולם יהיה טוב וכיף. כשטיפסנו על הר קניה, בגובה 4,800 מטר, למרות שעשינו את זה בקצב מאוד איטי, כשהגענו לרום הגובה כולם קיבלו מחלת גבהים, הקיאו וסבלו מכאבי ראש. התפקוד של אילן היה לא מהעולם הזה – התרוצץ בין כולם, חילק תרופות, הכין מרק והאכיל אנשים בכפית כדי שיתאוששו. בטיול שכלל משתתפים מהמגזר הדתי הוא הגעיל את כל הכלים ודאג לכשרות כדי שהחבר'ה יוכלו לאכול. בסיום הטיול הזה הוא קיבל כל כך הרבה שבחים."

רוח הנעורים של אילן לא קהתה עם הפיכתו לאב, ואהבתו הבלתי נגמרת השתלבה בטבעיות בחיים החדשים שכה ייחל והתאווה להם. כשנולדה נועה, בתו הבכורה, יצא מגדרו מרוב אושר, עד כדי כך שהעדיף להישאר בבית יחד איתה ועם המטפלת, כדי להמשיך לכייף ביחד. "אני זוכרת שראינו סרט אצל סבתא יעל," שיתפה נועה בזיכרון רחוק, "וישבתי מול הטלוויזיה מרותקת. הוא ישב על הספה שליד, וכשהתחיל הסרט עשה קולות של צפרדע. הייתי בטוחה שהקולות באים מתוך הסרט, אפילו שהם בכלל לא התאימו לעלילה, עד שראיתי שזה הוא..."

גם כשנולד אופיר, ילדו השני, המשיך לנהוג באותה רוח. "הייתה חלוקת תפקידים מאוד ברורה," הסבירה רותי, "אני הייתי הדמות המחנכת והבוגרת והוא השובב וחסר האחריות. תפקידו בכוח היה לבלגן את השגרה של לקום בבוקר לעבודה."

ב-1992 מיזג אילן את שתי אהבותיו הגדולות – בעלי חיים וילדים – בחברה שהקים להדרכות טבע בגני ילדים, והיה הראשון בארץ שיצר חוג טבע לגיל הרך. את החזון החינוכי שליווה את המיזם פורץ הדרך, שזכה לשם "חי-גן: מלטפים את הטבע כמו פעם", ניסח במילים: "ילד שיכיר בעלי חיים וילמד לאהוב ולכבד אותם, בהכרח יהיה ילד טוב יותר ובהמשך אדם טוב יותר." בתוכניות טלוויזיה שהוזמן אליהן הדגים את הקשר הבלתי אמצעי עם הילדים המאפשר להם ללמוד על בעלי החיים הקטנים, לגעת, ללטף ולהרגיש. כך, בתוכנית "חדש בעיניים" ששודרה בטלוויזיה הלימודית (לימים – החינוכית), הסביר: "אנחנו מתמקדים בבעלי חיים בעיקר, ובטבע בכלל. המפגש של הילד עם בעל החיים מהמם. הרבה פעמים אני עובר בין הילדים ומרים להם את הסנטר שנשמט להם כשהם רואים טלה יוצא מהקופסה או נחש מזדחל. חגיגה." לשאלת הכתבת, אם יש קשר בין ילד שמתייחס יפה לבעלי חיים לבין היחס שלו לחברים, ענה: "את התשובה הזאת אנחנו רואים במשך השנה בכל יום, בכל המסגרות שאנחנו עובדים בהן."

הידע הרב שצבר, הכריזמה המתפרצת והאור שהקרין הפכו את סביבת העבודה של "חי-גן" למיוחדת במינה, כזו המתנהלת באווירה משפחתית ומלוכדת, ואת הרצאותיו למבוקשות. "הוא הלך לפעילות בגנים בלי עזרים – רק עם החיה נטו," סיפרו עובדיו. "ביטא את האהבה לחיות ואת הקסם שלו בדיבור, בחיוך – וזה הספיק."

סיפר חמיו דידי: "הוא אהב טבע, כָּאַב את הכְּאֵב של הטבע. יום אחד הופיע אצלי עם שק של בצלים של פרחי אביב וסיפר שהלך אחרי טרקטור שהוציא אותם מהאדמה, ואסף אותם. אחרי שנתן לי חלק, נסע איזה מאה קילומטר לחבר, כדי שישתול אותם. הוא לא הסכים בשום אופן שהבצלים האלה ימותו."

חייו של אילן היו חיים מלאים ועשירים בתוך העולם הבלתי שגרתי שיצר לעצמו. תמיד עשה מה שרצה בדרך שרצה, חקר את מושאי העניין שלו כאוטודידקט; לא חדל להפתיע וליזום רעיונות, ושמח כשהצליח להגשימם ולהעביר הלאה את מסריו. "הוא באמת היה שונה," אמרה חברה, "אבל במובן הטוב של המילה. חסר גבולות, במובן הטוב של המילה. כלומר, הוא היה מה שהוא. הוא שידר את מה שהוא. והוא בהחלט היה בן אדם שהפיח חיים בכל צעד שצעד ובכל היכרות שהכיר."

אילן, "הנסיך הקטן" בעולם של גדולים, התכוון לחיות לנצח. כאופטימיסט מושבע המשיך לפזר חיוכים גם כשמחלת הסרטן לא הניחה לו אחרי טיפולים קשים. "אומרים שזה מאוד מסוכן מה שיש לי," התוודה בפני חבר, "אבל נראה לי שאני אעבור את זה כמו גדול, כי אני חייב להיות חזק בשביל אופיר ונועה." גם כשכבר נחלש מאוד, המשיך לשמור על מצב רוח טוב ולהשרות אווירה מבודחת.

אילן לובודה נפטר ביום כ"ב בחשוון תשנ"ז (4.11.1996) והוא בן שלושים ושש. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עינת. הותיר רעיה, בת ובן, הורים ואח.

על מצבתו נחקקו המילים "איש נאהב, חבר מרתק שידע להגשים משאלות ולצחוק אל החיים".

לזכרו, הוקם בקריית אונו "גן אילן" ובו פסל זיקית מרשים. בתו הפיקה את הסרט "סיפורים על אבא: אילן לובודה, 20 שנה בלעדיו", המופיע ברשת החברתית "יוטיוב". רוחו ממשיכה לשרות על חברת "חי-גן" שחרתה על דגלה את מורשתו וממשיכה לחנך דורות של ילדים לאהבת הטבע ובעלי חיים.

"בשנת 2023, עשרים ושבע שנים אחרי לכתו של אילן," כתבה רעייתו, "נולד לו נכד ראשון, וחיוכו כה דומה לשלו."


סיפורי חיים נוספים בנושאים דומים:

מקום מנוחתו


בית העלמין האזרחי עינת

חלקה: דקל
שורה: 3

ת.נ.צ.ב.ה

הנצחתו באתרי זיכרון